החלטה בתיק ע"מ 1813/09

כתב האישום מייחס למשיב עבירות של חברות בארגון החמא"ס בשנים 2004-2007, יידוי אבנים בארבע הזדמנויות בשנים 2005-2006, והשתתפות באירוע זריקת בקבוק תבערה בראשית שנת 2006, בו שימש כתצפיתן.

עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט קמא דחה את בקשת התביעה והורה על שחרורו של המשיב ממעצר, בתנאי שיפקיד ערובה בסך 7,500 ש"ח.

התביעה, אשר לא השלימה עם דחיית בקשתה, פנתה בערר זה וטענה כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו, ולא נתן את הדעת הן למסוכנות אשר עדיין נשקפת מהמשיב, והן לחשש להימלטות מאימת הדין לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לו ולעונש לו הוא צפוי אם יורשע.

ב"כ המשיב סמך ידו על החלטת הערכאה הראשונה, והדגיש כי המשיב הפסיק את פעילותו מיוזמתו, ומזה מספר שנים כבר אינו נוטל חלק בפעילות כלשהי, דבר המצביע על העדר מסוכנות. באשר לטענה בדבר החשש להימלטות, ציין הסניגור כי מקום מגוריו של המשיב ידוע לכוחות הביטחון וניתן להבטיח את התייצבותו באמצעות הערובה שנקבעה.

המחלוקת בין הצדדים בתיק זה עניינה עילת המעצר. אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע את המיוחס לו, או כי פעילות זו נפסקה תקופה משמעותית טרם מעצרו.

המעשים המיוחסים למשיב הינם אמנם חמורים, אך אינם במדרג גבוה של חומרה. חלקו בזריקת בקבוק התבערה היה מינורי יחסית, וגם יתר המעשים אינם מצביעים על חומרה יתרה בהתחשב בכך שהמשיב הפסיק פעילות זו זמן משמעותי טרם מעצרו וחקירתו.

התביעה הציגה בפניי פסיקה ממנה היא למדה כי גם בחלוף מספר שנים, עדיין יש לראות מי שהשתתף ביידוי בקבוק תבערה כמסוכן לציבור (ע"מ 1207/06 התובע הצבאי נ' אבו שייחה [פדאור (לא פורסם) 06 (8) 247], ע"מ 4860/07 התובע הצבאי נ' מלחם [פדאור (לא פורסם) 07 (45) 283], ע"מ 1123/05 התובע הצבאי נ' קרעוש [פדאור (לא פורסם) 05 (36) 728]).

לטעמי, ישנה חשיבות רבה לחלוף הזמן בקביעת המסוכנות, גם בעבירה של יידוי בקבוק תבערה. במקרה זה מצטרף לחלוף הזמן עניין נוסף, והוא שיהוי משמעותי מצידן של רשויות החקירה.

העדות המפלילה את המשיב נגבתה כשנה טרם מעצרו. מאז גביית עדות זו לא פעלו הרשויות במרץ רב על מנת לעצור את המשיב. התביעה הצבאית, בהגינותה, מסרה כי אין כל הסבר לשיהוי זה. שיהוי זה מצביע על חששן הנמוך של הרשויות ממסוכנותו של המשיב.

משלא נמצא הסבר מספק לשיהוי, וכאשר המעשים המיוחסים למשיב נפסקו מיוזמתו לפני זמן משמעותי, נדמה כי המסוכנות הנלמדת במקרה זה הינה נמוכה מאוד. כאן המקום לציין כי בענייין אבו שייחה אליו הפנתה התביעה, ציין כב' הנשיא דאז אל"מ גורדון כי עניינו של מי שנדון בפניו שונה משותפיו לאותם המעשים ששוחררו, שכן בעניינם היה שיהוי. ובלשונו:

"מסתבר כי באותו מקרה [ בו שוחררו השותפים - צ.ל.] , נתן ביהמ"ש משקל רב לעובדה כי העוררים הופללו באמרה אשר ניתנה עוד בחודש מרץ 2003, וחרף זאת לא מצאו הרשויות לעוצרם, אלא בשלהי שנת 2005. התנהגות זו, בצדק רב, עשויה ללמד כי הרשויות לא ראו בעוררים כמי שמהווים סכנה ממשית לביטחון האזור"

לפיכך, גם אליבא דפסיקה שהגישה התביעה, ישנה חשיבות רבה לשאלת השיהוי כמלמדת על מסוכנות.

במקרה זה, כאמור, השילוב של חלוף הזמן מביצוע העבירות והשיהוי בחקירה, מקהה במידה רבה את המסוכנות הנשקפת מהמשיב.

כמו כן, אני סבור כי בעניינו של המשיב אף החשש להימלטות מאימת הדין אינו משמעותי. הגם שיש להכיר בקשיי האכיפה באזור יהודה והשומרון ולהביאם בחשבון בעת בחינת חלופת המעצר (ראו עניין 9193/099 מדינת ישראל נ' אבו חדיד, תק-על 99(4), 131), אין בהם כדי לאיין את האפשרות לקבוע חלופת מעצר.

שאלת עונשו של המשיב תיבחן בבוא העת על ידי הערכאה הדיונית, ומן הסתם יינתן אף משקל לכך שהפסיק מיוזמתו את פעילותו. בנסיבות אלה, ולאור אופי המעשים המיוחסים לו ומועד ביצועם, נדמה כי אין הצדקה לשלול מהמשיב חלופת מעצר.

אשר על כן, ערר התביעה נדחה. המשיב יוכל להשתחרר אם יעמוד בערובה שקבע בית משפט קמא.

ניתנה היום, 26 במרץ 2009, א' בניסן התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: